לחם עבודה

בלוג בוטיק לקולינריה

מועדון ארוחת הבוקר – הוטל מונטיפיורי

הוטל מונטיפיורי, לבית מתי ורותי ברודו (קופי בר / בראסרי / רוטשילד 12 ועוד). אחד המקומות החמים בעיר, במיוחד באזכור של ארוחות בוקר.

המסעדה שוכנת בקומת הקרקע של מלון הבוטיק שנפתח במקום על ידי השניים. המיקום מוצלח, במקביל לשדרות רוטשילד האופנתיות באזור המאכלס מבנים מעניינים. תנופת הבנייה והשיפוץ ניכרת באזור.

עיצוב המסעדה מבוסס על השילוב הקלאסי של שחור ולבן. מראות גבוהות לאורך הקירות, ספות ישיבה מעור שחור. כל אלו ועוד גורמות לתחושה מעט קולוניאליסטית.

מקבלים את פנייך בלובי שמשמש ככל הנראה גם “קבלה” של המלון. למזלי הרב, נ’, “אילת עיתונות” דאגה להזמין לנו מקום מראש.

לשמחתי, שמרו לנו שולחן במתחם הפחות צפוף. השולחן, מיועד במקור ל-4 ומכיל ספת עור שחורה בצמוד לקיר וכסאות אלגנטיים בעלי משענת גבוהה. הכסאות די נוחים לישיבה.

השירות, כמו בכל מסעדות הרשת מבוסס על מלצרים צעירים (אך לא צעירים מדי) בעלי תודעת שירות תל-אביבית גבוהה. אני מניח שמעבירים אותם הדרכה ומבחני מיון טובים שכן נדמה לעתים שהשירות במקומות אלו הינו רוחבי ורוב נותני השירות כאילו יצאו מפס ייצור די אחיד. השירות הפעם היה אישי, נעים, מתחבב אך לא יותר מדי.

הסרוויס של הוטל מונטיפיורי הוא מושקע ויוקרתי. כלי קרמיקה, כלי מתכת עם עיטורים, סכו”ם מכסף ומפית בד איכותית.

אך עם כל הכבוד, לא על כך יקום וייפול מוסד קולינארי. איפה האוכל?!?

אז בחרנו שנינו לקחת ארוחת בוקר קונטיננטלית שכוללת יוגורט, פירות העונה, דבש וגרנולה. לצד אלה מוגשת סלסלת מאפים, שתיה קרה וחמה. כל אלו במחיר של 55 ש”ח.

על סלסלת המאפים של המקום קראתי ושמעתי רבות וחיכיתי לקבל בוקס בבטן. בפועל, סלסלת די שגרתית עם מאפים שלא עולים על מבחר בתי מאפה בעיר. הם לא היו טריים במיוחד, נראו די מצ’וקמקים וממש לא מעניינים מבחינת המבחר ובכלליות אפשר להגיד בעצבות – לא נפלתי.

היו שם מיני קרואסון, עוד 2 עם שוקולד, אחד עם קצת גבינה וזה בגדול מה שאני זוכר

על כך האיבה במיוחד העובדה שמפית הבד בתחתית הסלסלה הייתה מלוכלכת. עכשיו אני לא מדבר אתכם על מעט לכלוך או כתם קטן שנעלם מעיניי אדם. אני מדבר . זה אתכם על מפית בד לבנה שיותר מחצי משטח הפנים שלה היו כתמים בצבעים וגוונים שונים. למקום כמו הוטל מונטיפיורי זה לא אמור לקרות.

היוגורט הגיע בקערת קרמיקה יפה. הוא היה המרקם מצויין, נדמה שהם מגישים וריאציה כלשהי משודרגת שמזכירה קצת קרם פרש. הוא היה חמצמץ וטעים מאד. הדבש שהוגש לידו היה נפלא. הפירות – נחמדים. תות שדה, קיווי, מעט מלון, גרעיני פסיפלורה. כל אלה במיץ תפוזים.

כוס מיץ תפוזים סחוט במקום, כוס אפסרסו.

סך הכל 55 ש”ח לא ממש מוצדקים למען האמת ודי מאכזבים ביחס לציפייה ולמחיר.

נ’ ביקשה לכתוב כמה מילים בעקבות הביקור ועדכון חשוב בסופו

כשאני נכנסת להוטל מונטיפיורי אני מרגישה שלשעה קלה של עינוגים, אני נמצאת במקום אחר בעולם. לא תל אביב הרועשת, אלא אי של שלווה שמזכיר לי תמיד את מלון ראפלס בסינגפור, בעצמו גן עדן קטן. אני מתיישבת לצד אחד השולחנות המכוסים במפה לבנה, מביטה סביב אל העיצוב המדויק ואל המלצרים החייכנים, ומדמיינת שבחוץ אין מלחמות, שמזג האוויר סביר ושמחירי הנדל”ן ירדו משמעותית. ואז אני טועמת מהאוכל, ונזכרת שאני נמצאת בישראל, שבחוץ חמסין וששכר הדירה בעינו עומד.

טוב, ייתכן שאני מגזימה מעט. האוכל בהוטל מונטיפיורי – ארוחות הבוקר, ליתר דיוק – הוא לא הגרוע ביותר שטעמתי. הוא נחמד. סביר. חביב. אכלתי טוב ממנו. אכלתי גרוע ממנו. אבל היומרה, היומרה, היא זו שהופכת את כל החוויה לאכזבה. תמורת 55 שקל לארוחת בוקר, במסעדה שבה צריך להזמין מקום כמה ימים בראש, הייתם חושבים שתקבלו משהו מיוחד באמת, לא?

אבל אז אתם מקבלים סלסלת מאפים, משוכנעים שבעלי הבית של הבייקרי המשובחת יפתיעו אותך עם בצק שמרים משובח ומילויים מרתקים, ומגלים שיכולתם לקנות את אותו דבר במאפיית הכהנים בגבעתיים וזה היה עולה הרבה הרבה פחות. היוגורט – שיאיר דווקא שיבח – לא התעלה בעיניי מעל יוגורט בלקני של יופלה, והפירות – נו, פירות.

יאיר הפנה את תשומת לבי לשני דברים מעצבנים: אחת המפיות היתה מטונפת כאילו נשפך עליה קפה ואף אחד לא ניסה להסיר את הכתמים. קנקן המים החמים שהביאו לי היה שבור – ונראה שמישהו הדביק את הידית שלו בדבק מגע. דברים כאלה לא מטרידים אותי בדרך כלל, אבל במקום כזה הם מטרידים מאוד.

בפעם הראשונה שביקרתי בהוטל מונטיפיורי נותרתי פעורת פה, כי הרגשתי שעושים שם משהו שלא עשו קודם בארץ. נכון שהלחמניות שקיבלנו היו קפואות לגמרי מבפנים, אבל המלצר היה נחמד ואדיב – אז החלקנו את זה. גם בפעמים הבאות היו פאלטות פה ושם, ושתקנו – כי בכל זאת, הוטל מונטיפיורי. אבל הפעם הבנתי שהוטל מונטיפיורי הוא מסוג המקומות שמדהימים אותך בפעם הראשונה, אבל אחר כך מתברר שאפילו שם לא מקפידים על הפרטים הקטנים. וחבל, כי לפעמים הפרטים הקטנים הם שעושים את ההבדל בין עוד מסעדה תל-אביבית למלון רפאלס בסינגפור.

עדכון חשוב

כשחזרתי הביתה נכנסתי לאתר המסעדה לבדוק משהו לצורך כתיבת הפוסט וגיליתי שחלק  די מרכזי מהארוחה כלל לא הוגש לנו – סלסלת לחמים/לחמניות עם חמאה וריבה. זה מסביר במשהו את תחושת ה VFM שנעדרה מהארוחה. שלחתי מייל למסעדה, בלי אזכור של הביקורת ו/או הפוסט.

קיבלתי מענה ממנהלת המסעדה תוך 23 דקות מרגע השליחה! היא ביקשה להתנצל ולבדוק את הדברים והבטיחה לחזור אליי ביום א’. דיברנו היום בטלפון והיא שבה והתנצלה על התקלה ועל חוסר שביעות הרצון שלי וביקשה את כתובת הדואר על מנת לשלוח פיצוי.

אני מניח שהיא תשלח שובר זיכוי לארוחת בוקר. צפו לדיווח ההמשך העתידי



2 תגובות עד כה.

  1. ששת שצ says:

    הבוקס בבטן רציני אחי

      (ציטוט)  (תגובה)

  2. מאשה מאור says:

    ברצוני לקבל פרטים על ארוחת הבראנץ שנאמר לי בטלפון שהיא מוגשת בימי שישי בין 7.00 בבקר ל 17.00 אני מבקשת לדעת תפריט ןמחיר

      (ציטוט)  (תגובה)




חיפוש



הפוסטים הנצפים



מתכונים מומלצים

  • הניוקי של אבא
  • פסטה בשמנת, פטריות וגבינות
  • קרם ברולה
  • רוסטביף אחו-שרמוטה