לחם עבודה

בלוג בוטיק לקולינריה

נאפיס. נוסטלגיה וצרבת

יום שישי בערב. קצת מדוכדך ופתאום עולה לי חשק למרק תימני. מרק תימני? שישי בערב? איפה לכל הרוחות אני מוצא מרק תימני בשעה כזה? פתאום הכה בי הברק. בנאפיס יש מרקים.

שמח וטוב לב בנסיעה קצרה לכיוון הנאפיס שנמצא במרחק די קצר מביתי. בדרך אני מתחבט ביני לבין עצמי אם מרק יספיק לי או שאולי לשם הנוסטלגיה אנסה את מאפה הנאפיס אותו הייתי לוקח בעבר. בצק עלים מגולגל לנקניק במילוי פטריות. אני מגיע לחניון ועיניי חושכות, הרי האיזור די שומם וכיצד זה שכל החניון מפוצץ? יכול להיות שנאפיס לא איבדה מכח משיכתה?

אני מוצא באופן מפתיע חנייה בדיוק ממול הכניסה ומתפלא לראות אנשים עומדים בערב קריר בחוץ. עוד יור מוזרה לי התופעה כי אני זוכר שיש לנאפיס עמדת המתנה גדולה מאד בפנים. אחרי כמה צעדים הכל מתבהר. האיזור הפנימי מלא משפחות שמחכות לתורן. עד כדי כך המקום מפוצץ שחלק לא מצאו מקום בפנים (או סתם רצו אוויר/סיגריה) שהם מחכים בחוץ. בפנים קצת בלגאן ואני מבין שאני אצטרך לוותר על הישיבה במקום ולהזמין לעצמי טייק אווי. “אנחנו מחכים כבר 50 דקות צועקת גברת למארחת שעונה לה: “יש עוד 8 שולחנות לפניכם”. אין מצב אני חושב לעצמי. המקום עצום בגודלו ואני כבר מחפש עם העיניים את הבחור בעמדה הפינתית כדי לעשות משלוח, אך העמדה ריקה. אני מחליט לפלס דרך למארחת וחושב לעצמי שאולי-אולי בגלל שכולם משפחות, יהיה מקום לבחור רעב. להפתעתי הרבה המארחת אומרת שנייה וקוראת לבחור עם אוזנייה שאחראי על ההושבה. הוא אומר שהוא יבדוק שנייה וישר אומר לי להכנס. נס? ייתכן. משפחות רבות מסתכלו בי בקנאה כאילו הייתי פליט ריאליטי.

הבחור מלווה אותי לשולחן ל-4 אנשים. אני די בטוח שברשימת ההמתנה היו משפחות של 3-4 אנשים, אך כמובן מברך על מזלי הטוב ומתיישב.

אחרי 5 שניות מגיעה יד מאחוריי ומסדרת על השולחן פלייסמנט מנייר עם סכו”ם. עוד אולי 10 שניות ומגיע על ידי נותן שירות אחר התפריט.

אכלתי הרבה פעמים במסעדות גדולות מהסגנון של נאפיס. אני לא זוכר מקום שמתנהל בכזו יעילות. אני חושב שכל מפקד (או רס”ר) היה יכול להיות מבסוט מאיך שהמקום מתנהל. כל אחד יודע את תפקידו, החוקים ברורים. כל נותני השירות קשובים ומחפשים בעיניים לקוחות שצריכים עזרה. לא פעם קורה שאני יושב בבית קפה קטן עם כמה נותני שירות ומרגיש ממש דני-דין בבחינת רואה ואינו נראה. אני יכול לצעוק, לנופף בידיים וכלום. כאילו עושים לך טובה שנותנים לך שירות. בנאפיס בדיוק ההפך. כל נותן שירות דואג באופן אישי לקיים את הבקשה שלך, תהיה מפית או תפריט או כל קשקוש, גם אם הוא לא המלצר האישי שלך.

ניגש אליי מי שנדמה מלבושו והתנהלותו שהוא בדרג ניהולי כלשהו ונותן שירות כנראה שנים רבות ובצורה הכי נעימה ואישית שאני יכול לחשוב עליהם. בסוף הארוחה כמעט החלפתי איתו טלפונים ונשארנו ידידים.

הזמנתי מרק שעועית עם בשר (30 ש”ח). אפשר ב-8 שקלים פחות בלי בשר, אבל שישי בערב – החלטתי להתפנק.

אחרי דקה וקצת מגיעה צלוחית מרק בינונית בגודלה עם 4-5 קוביות בשר ונוזל אדום שבתוכו שעועית לבנה רכה. ליד 2 פיתות וצלוחית חריף ירוק.

המרק מעט פושר בטמפרטורה. את מקור הבשר אני חושב שאני מזהה מיד, מדובר בבשר שהייתי קונה בעבר להכנת חמין. הוא בא במגשית וכתוב עליו בשר לגולש או לחמין. הוא מרובע בצורה סימטרית והוא רך בצורה לא הכי טבעית. אחרי כמה ביסים אני מתלבט אם מדובר בשריר או בכתף. המרקם והפס הג’לטיני רומז לי שזה כתף. המרקם, כאמור, רך מאד והוא סביר בטעמו, אבל נדמה שהוא לא התבש עם המרק כי הוא לא ספוג בטעמים. ציר המרק סביר אבל לא עשיר בטעמים. הייתי שמח אם הוא היה מתבשל ע עצמות או מקור אחר שייתן קצת ג’לטיניות ועושר למרק. השעועית די רכה. החריף הירוק נחמד ומוסיף עניין למרק.

המרק נגמר די מהר ואני מבקש תפריט כדי לבחור עיקרית. בראש אני כבר די סגור על הנאפיס פטריות ומתלבט אם אני רוצה את זה עם ביצה קשה אך אז אני נזכר שהמילוי כולל גבינה. פאק, חוזרים לשולחן השרטוטים, או במקרה שלנו לתפריט.

אני די נסגר בראש על השניצל שזכור לי כפשוט וגדול עם תוספת של תפוחי אדמה תימניים (מבושלים בנוזל עם כורכום שצובע אותם בצהוב). אך את העין מושך השלט הקטן על השולחן שאומר שיש מעורב ירושלמי. לאחרונה יצא לי לאכול כמה פעמים מעורב ירושלמי טעים בלוד ואני מחליט להתלבט עם המלצר שלי. הוא עונה את התשובה הברורה שאלו שתי מנות שונות וקצת קשה להכריע אך לבסוף אומר ששווה לנסות את המעורב. טעות.

מסתבר שהמעורב (49) מגיע בלי תוספת. ניתן לבחור אחת ב 12 או שתיים ב18. אני מחליט לוותר על הפחמימות וללכת הארד קור עם המעורב, בידיעה שהעיקריות בנאפיס גדולות מאד ומשביעות. מה גם שאני אחרי מרק.

למעורב לוקח כמה דקות טובות. המלצר עובר באולם, מסתכל על השולחן שלי ורואה שהמנה טרם הגיעה והוא עושה דבר שמעולם לא ראיתי נותן שירות עושה. הוא רץ לכיוון דלפק הוצאת המנות ואומר שם משהו. אחרי כמה שניות מלרית צועדת אליי על מגש המעורב ביד.

המנה מגיעה על מגש צלייה ממתכת כדי שהחום יישמר. אני מזהה חזה עוף, כבד, כיס מרה ואולי עוד איזה חלק. בנוסף בצל מטוגן. ביס ראשון. קצת יבש. ביס שני. יבש. אני מנסה להעשיר את הטעמים עם החריף וזה קצת עוזר. בתחתית אני מגלה שלולית שמן מתובל בכמות בלתי נתפסת. אני מתחיל בטקס של הרמת חלק, ניעור שלו משומן ואכילה. התיבול פשוט ולא עוזר למנה להתרומם מבחינת טעמים. אני מנסה עם חצי פיתה וזה קצת יותר אכיל, אך החלקים יבשים, התיבול לא מעניין והשפעת השמן מתחילה לתת את תוצאותיה. אני מתחיל להזיע מעט ותחושה לא טובה מתחילה בכל הגוף.

אני מזמין חשבון. 91 ש”ח כולל כוס לימונדה. מה שאומר שכולל טיפ אנחנו עומדים על 100 ש”ח שעם יד על הלב, לא ממש מוצדקים למה שקיבלתי.

מסביב משפחות רבות שאין להן כח לבשל ומעדיפות לתת למישהו אחר לבשל עבורן ולשרת אותן בערב שבת.

בלילה אני מתקשה להרדם ומתחילה לי צרבת קלה שמלווה אותי ליום שלמחרת. פעם הבאה אסתפק במרק



2 תגובות עד כה.

  1. אתה דוחה.
    למה אתה הולך למקומות האלה? יש גבול כמה אפשר להקריב למען הבלוג.

      (ציטוט)  (תגובה)

  2. ישי רוזנבאום:
    אתה דוחה.
    למה אתה הולך למקומות האלה? יש גבול כמה אפשר להקריב למען הבלוג.

    צודקת 🙂

      (ציטוט)  (תגובה)




חיפוש



הפוסטים הנצפים



מתכונים מומלצים

  • הניוקי של אבא
  • פסטה בשמנת, פטריות וגבינות
  • קרם ברולה
  • רוסטביף אחו-שרמוטה