לחם עבודה

בלוג בוטיק לקולינריה

מסעדת לארא. ירושלים

*גילוי נאות – הייתי אורח המסעדה*

יש משהו מאד קסום בירושלים. כל נסיעה אליה, לא משנה לאיזו מטרה הופכת תמיד להיות סיור תיירותי. הסיבות לכך רבות, אך שתי העיקריות הן שאף פעם אתה לא מוצא את יעדך (גם אם תנסה להעזר בטכנולוגיה כמו מפה או GPS). נראה שהרוחניות של העיר גורמת גם ללווינים הכי משוכללים ללכת לאיבוד. הסיבה השנייה היא שבאיזורים הטובים אף פעם אין חנייה, וכך אתה מוצא עצמך נושא במעגלים, עובר בכותל, חולף ליד גן העצמאות והשיפוצים של מלון וולדורף אסטוריה היפהפה שנמצא בבניית-שיפוץ, ביקור קטן בעיר דוד, קפיצה למגרש הרוסים, קטנה בעיר העתיקה, קצת דרך בגין והופ. אתה חונה במקום חצי אסור ומתפלל שהרכב יחכה לך שם בשובך.

 

אם יש משהו שאני אוהב ומשותף לירושלים וליפו זה הבנייה המיוחדת. לא יודע מה אתכם, אבל כשאני נכנס למסעדה שיש בה קשתות והמבנה ישן זה מוליך עליי קסם באופן מיידי.

 ''

 

מסעדת לארא ממוקמת במדרחוב בן-שטח מול בניין ביטוח לאומי.

כשקיבלתי את ההזמנה לאירוע, ושלא כהרגלי הצצתי בתפריט המסעדה באינטרנט. כמה מנות קרצו אליי ושמחתי שההתמקדות היא ברובה בבשרים.

בכניסה למסעדה, השמחה הזו אפילו גדלה כשראיתי בכניסה מקרר בשרים הפונה אל הכניסה למסעדה. הקטע של מקרר הבשרים הפך בשנים האחרונות לסמל היכר למסעדות שמתמחות ומתגאות בבשר שהן מגישות.

בכמה מסעדות (כמו רק בשר) זה הפך להיות ממש הקונספט של המסעדה שאתה ניגש ובוחר מהמקרר את הנתח וזורקים לך אותו על הגריל. בחו”ל יש קטע דומה אבל עם אקווריום במסעדות שאתה מצביע על האובייקט שברצונך לאכול ומשם המטבח ממשיך בתהליך.

 

''

''

 

במקרר הנתחים מתיישנים ומגיעים למצב אופטימלי לעלייה לגריל.

מה שמשך את תשומת לבי במיוחד במקרר של לארא זה מיעוט מבחר הנתחים. אם במקומות אחרים מעדיפים לדחוף לך מול העיניים מבחר גדול כדי ליצור רושם ותחושה המונית משהו, הרי וכאן המבחר היה מהודק ומובחר. 3 מגשים בלבד: אנטריקוט, נתח קצבים וצלעות. אם להתחבר לשורשי המסעדה, כל נתח – מלמיליאן מגניב

לפתיחה כמה מנות קלות

פרוסות סלמון מאיכות טובה על אבוקדו ומלפפון חתוך לקוביות קטנות. התיבול הורכב משמן זית ורוטב מזיתים שחורים שבהתחלה טעיתי לחשוב כי מדובר בבלסמי. בטעימה נוספת נתקלתי במרירות ובמליחות. לא בטוח שזה השידוך הנכון לעדינות שאר המרכיבים.

 

''

 

רוסטביף שעשוי לפי הספר. בשר מאיכות מצויינת עם ביצוע קלאסי. מוגש לצד מלפפון חמוץ וחרדל דיז’ון. שני אלה רק עוזרים להקפיץ ולהעצים את ההנאה מהרוסטביף

לצד הרוסטביף, נתחי סינטה כבושים/מיובשים. מעט אנמיים ואם צריך לבחור בינהם לבין הרוסטביף – הבחירה קלה.

 

''

''

 

פרוסות סלמון בניחוח אסייתי בשימוש קרם טופו עם מעט סויה ומירין היו טובות ומרעננות. שוב בלטה איכות הסלמון.

סלט חם שהורכב מפטריות, זוקיני, נתחי ברווז צלוי, עגבניות שרי צלויות וקונפי שום. המרכיבים התחברו היטב. אהבתי את השימוש בזוקיני. התיבול כמדומני היה מועט ונתן את הטון לנוזלי המרכיבים (הפטריות והעגבניות) לבנות את התלכיד הרצוי. דווקא נתחי הברווז, שמהן ציפיתי לאיזו הקפצת מדרגה, לא בלטו יותר מדי בטעמם

 

''

''

 

בשלב הזה עברנו ל”תותחים הכבדים”. שקדי עגל זה נתח שהכרתי רק לפני שנים אחדות באחד מאירועי הבלוגרים. בדיעבד התברר לי שהייתי אוכל אותו גם בפלטת מיקס חלקי פנים של צ’צ’ו, אבל בגלל הסכם ביננו – אני לא הייתי שואל מה מכיל המיקס והוא לא היה מנדב מידע מגניב

שקדי העגל מוגשים בלארא בתוך תבשיל טאג’ין שבתחתית חציל שלם קלוי ומסביב עגבניות שרי צלויות וקונפי שום.

המנה הזו היית טעימה במיוחד. בצעד חכם ונכון, שקדי העגל תובלו בחסך רב, כך שלא ישתלטו על ההנאה מהנתח הטעים הזה. בכלל, אני ממליץ עליו לכל אלה שנמנעים מכבד אווז ממניעי פיטום. המרקם מזכיר והטעם מושלם. במנה הזו באה לידי ביטוי גם הקפדנות בחומרי הגלם, שכן החציל היה מאיכות מצויינת. הוא היה טעים ועדין ובלי גרעינים.

 

''

''

 

חיש קל עברנו לעיקריות,

ניוקי ברוטב עגבניות ומעט עראק התגלה כנחמד אך לא מעבר. מרקם הניוקי היה רך, אך הוא נדבר לחיך העליון ופחות התחבב עליי. הרוטב היה ורוד למדי (ככל הנראה טחינת העגבניות בבלנדר) וטעמי האניס היו לי מעט חזקים ופחות קשורים.

 

ריזוטו פטריות שבאופן טבעי לא היה אמור להיות מוגש במסעדה בשרית-כשרה, הצליח להפתיע אותי. במקום שמנת נעשה שימוש בקרם סויה שהעניק את הקרמיות לריזוטו. גם זן האורז היה נכון לריזוטו ולא נעשו קיצרוי דרך או נסיון להשתמש בתחליפים. מבחר פטריות העשירו את העטמים. סך הכל מנה מאד מפתיעה לטובה.

מנת פסטה רחבה (עבודת יד) ברוטב עגבניות עם תרמילים ירוקים ששכחתי לשאול ואני לא בטוח אם זו אפונה סינית או שעועית רחבה. בכל אופן זה היה במרקם פציח מצויין. מעל נתח פילה סלמון שנצרב/עושן בצורה באמת אידיאלית. המרקם היה מצויין הן בזכות הדג והן בזכות הטיפול המסור של המטבח. הפסטה עצמה הייתה די ניטראלית שזה טוב כי הפוקוס נשאר על הדג. מצד שני, אולי ניתן היה להוציא פה מהמנה אפילו עוד קצת ציקצוקי הנאה.

 

''

''''

 

המנה הבאה הייתה מבחינתי השיחוק של הארוחה. לשולחן הגיע סיר אובלי מקרמיקה בצבע סגול מגניב. פתחתנו את המכסה והתגלה בפנים תבשיל שמכונה במסעדה: “קציצות של סבתא”. לצערי, סבתי לא מבשלת קציצות כאלה. אך החלק היותר מוצלח של המנה היה התבשיל וירקות השורש מסביב. התבשיל עצמו הזכיר את התבשיל הטריפוליטאי טבחה ב’סלק. הוא הוכן מעלים של מנגולד או תרד והיה כהה, אך לא היה בו את מימד השומניות של התבשיל הטריפוליטאי. הוא היה עדין וקסום. גרגירי חומוס רכים בתחתית השתלבו איתו מצויין. שורש הסלרי הפך למעודן ממש. גם הקציצות היו ממש טעימות ובכלליות – המנה הזו לצד פירה יכולה להיות נוק-אוט אמיתי.

''

המנה הבאה באה במטרה להכיר לנו את איכות הבשרים המוגשים במקום. נתח קצבים ולצדו פילה בקר. גבעולי אספרגוס ושלל פטריות מוקפצות. הבשר היה טעים מאד. על אחד הנתחים זרו מלח גס בכמות קצת גדולה מהרצוי וזה השאיר אפטר טייסט מעט מלוח מהרצוי. הבשר עצמו, היישון, המרקם, מידת הצלייה. כל אלה היו פשוט ראויים לשבח.

''

''

 

קינוחים הם הנקודה החלשה של כל מסעדה כשרה. זה לא סוד.

הוגשו לנו שני קינוחים לשולחן. הראשון, מעין בקלאווה חתוכה לריבועים והשנייה סלט פירות שעוטר עם תאנים טריות ופירות חמוצים. ממבט ראשון, העין שלי נמשכה לסלט הפירות והפטרתי כלפי השולחן שאני לא כל כך אוהב בקלאווה מהסוג הזה. אבל אחרי טעימה התחלפו היוצרות. הבקלאווה הייתה טעימה מאד, לא מוצפת במתיקות דביקה כפי שמקובל במקומות הזולים, אלא מוצלחת מאד. גם המילוי שהתגלה כאגוזים עם פיסטוקים ועוד כל טוב היה ממש לטעמי.

התאנים בסלט הפירות היו טריות וטעימות. שאר הפירות התגלו כתפוחי עץ. אמנם טריים אבל זה הרגיש לי קצת משעמם אחרי כמה ביסים. כך שחיסלתי לחברי לשלוחן את התאנים וחזרתי לנקר בבקלאווה הטעימה.

''

''

 

חלק מהמנות שמוזכרות כאן הן חדשות והן אמורות להכנס לתפריט בקרוב.

למסעדה כשרות של בד”צ בית יוסף





חיפוש



הפוסטים הנצפים



מתכונים מומלצים

  • הניוקי של אבא
  • פסטה בשמנת, פטריות וגבינות
  • קרם ברולה
  • רוסטביף אחו-שרמוטה