לחם עבודה

בלוג בוטיק לקולינריה

ביקור רופס למדי בבראסרי

בפורום ביקורת מסעדות בתפוז עלתה סוגיה לגבי ההמבורגר הטוב בארץ. חלק לא מבוטל מהכותבים הזכיר את ההמבורגר של הבראסרי. זה בערך הפעם הטריליון שאני שומע על ההמבורגר שם ומעולם לא יצא לי לנסות אותו. בכלל, עד היום הייתי רק פעם אחת בבראסרי.

מעבר לדיבור על ההמבורגר, מוזכר שם הצ’יפס של המקום בשני הקשרים. לעתים שהוא הטוב מסוגו בארץ ולאחרונה פעמים רבות בתלונות עליו שהוא ממש לא טוב. בביקורות מוזכרת שוב ושוב תשובת נותני השירות במקום על התלונה על הצ’יפס – זה זן אחר של תפוח אדמה כי זו לא העונה וכדומה.

 

כידוע, יצא לי לאכול פעמיים לאחרונה בקופי-בר ונהניתי מאד וכתבתי על כך ביקורות כאן בפורום. הבראסרי התחילה כמסעדת-בת של הקופי-בר ויש שיאמרו כי היא עלתה על אחותה הגדולה והיא למעשה המוסד המוביל היום בקנוצרן רותי ומתי ברודו.

 

באחת מצעידות הערב שלי, מצאתי עצמי צועד לכיוון ככר רבין ומכיוון שידעתי שאני לא רעב התלבטתי ארוכות אם להכנס למזנון לנשנוש, או לחפש סניף של פרנק (לא מחבב את זה הצמוד למזנון) או אולי לנסות לראשונה את דבוש בפינה של הככר.

 

אך כאמור, מכיוון שלא הייתי רעב המשכתי בהליכה עד שעלו לי מחשבות על ההמבורגר של הבראסרי. בהגיעי למקום ראיתי שולחנות עליהם קונוס נייר ובתוכו צ’יפס דק מסולסל מעט ושחום. הוא נראה בעין מפתה ביותר וכך הבנתי שקול פנימי שלח אותי למקום כדי לנסות את אותו המבורגר (אני אוהב רמזים שנשתלים לאורך תקופה ואז מבשילים).

 

נקודת המפגש הראשונה היא עם המארחת. ראשית, המיקום של פינת המארחת קצת טריקי והגישה אליו היא מדלת צדדית שבה גם ניתן לרדת לשירותים. למקום יש בכל רגע נתון 2-3 מארחים. בכלל, כמות נותני השירות גדולה ואפילו הייתי מעיז להגיד גדולה מדי. בשלב מסויים כמו שמלמדים על עקומת תמורה – כשיש יותר מדי היעילות יורדת.

 

כאמור, נקודת המפגש הראשונה היא המארחת. בשנייה אחת קטנה אתה מבין את ההבדל בין הקופי-בר לבראסרי. בקופי-בר עובדת מארחת שתפקידה לקבל את פניך, למצוא לך שולחן, להושיב אותך וכדומה. בבראסרי התפקיד של המארחת הוא לתת לך להבין שהגעת לבראסרי ומעכשיו אתה צריך להתפלל.

 

ראשית כל, וסליחה על ניתוח האישיות בשקל. בקופי-בר כשמחייכים אלייך זה חיוך אמיתי ולבבי ומקרב. בבראסרי כשמחייכים אלייך זה חיוך פלקטי וכל כך לא אמין ולא אמיתי שגורם לך להזכר בביקור האחרון במפעל לייצור פלסטיק. אותה תחושה ממש.

 

אחר כך מתחיל סיפוזיון ארוך של חיפוש במחשבים אם אפשר למצוא לך שולחן תוך כדי התייעצות בין המארחות ובין המארחות לאיש עם השחור שעומד לצידן ובינו לבין איש שחור אחר שעומד לצידו ובין שתי מלצריות שהולכות משום מקום לשום מקום בפרצוף מלא חשיבות. ואז המארחת שמטפלת בך עוזבת אותך לרגע באמצע התהליך ופשוט נעלמת פנימה. במקומה מפציעה אחרת והתהליך מתחיל מחדש. זה ייקח 10 דקות היא אומרת אחרי שוטטות ארוכה במחשב תוך לחיצה על כל אחד מהשולחנות המצויירים בתוכנה.

 

אני יוצא החוצה ומחכה. כלום לא קורה כמובן. אני חוזר אחרי בערך 10 דקות לראות מה קורה. בזמן שאני ממתין המארחת מגישה לשתי בנות שעומדות בתור כוסות יין מוגז. כמובן שאני לא זוכה למחווה. זה מרתיח את דמי כי אני הרבה יותר כוסון מהן. הרבה יותר! לשון בחוץ

 

המארחת רואה אותי ושואלת אם אכפת לי לשבת בחוץ. אמרתי לה שזו הייתה הבקשה הקודמת שלי. תוך דקותיים אני מובל לשולחן נחמד שהופרד משולחן זוגי. מפת בד לבנה, מפית מבד איכותי ומעליה סכום כבד מכסף. מאפרה קטנה ואופנתית.  הגעתי למקום הנכון, אני חושב לעצמי בלב.

 

''

 

התפריט מגיע ואיתו תפריט יינות. אני מעיין ומניח את התפריט על השולחן. המלצרית מגיחה מאחוריי ואני מזמין את ההמבורגר בתוספת צ’יפס וקולה.

 

אחרי מס’ שניות מלצר אחר מגיע לשולחן, מניח כוס מלאה בקרח ולידה בקבוק קולה מזכוכית. בניגוד לקופי-בר, כאן לא מוצע לי טקס המזיגה וזה לא נראה לי בעייתי. אני יודע שאני אולי אשמע קטנוני, אך הקרח כאן הוא מסוג שונה מאשר בקופי-בר. ניסיתי שוב את הפטנט של למזוג מעט קולה על הקרח ולשתות ישר. כאן מבנה הקרח (קוביות גדולות, בקופי-בר הוא היה קטן יותר והזכיר קצת שלג) מפריע לשתיה מהכוס ואחרי השלוק הראשוני אני חוזר לאופצייה השתיה מהבקבוק.

 

''

 

מלצרית אחרת מניחה לשולחן בקבוק קטשום של היינץ, ו-2 כלים קטנים עם מיונז וחרדל. זה משמח אותי כי אני חוזר בשניות לימי הצבא. בכל ארוחת צהריים בקופי-בר היו פורסים לכל סועד פרוסות מבגט מאד טרי. היינו מורחים חמאה טובה ומעליה מעט מהחרדל החריף-חמוץ. אני חושב שאז למדתי לאהוב חרדל.

 

אחרי כמה רגעים מגיע מגש מתכת יפה ובתוכו פרוסות מאותו לחם של הקופי בר ופנכת חמאה. בצמוד לבראסרי יש מאפייה שמספקת את המאפים לכל המסעדות של הרשת. לכן התבאסתי שבבראסרי הלצחם עבר חימום מחדש ולא היה בשיא טריותו. דווקא בקופי-בר שמרוחקת מהמאפייה קיבלתי תמיד לחם שהיה טרי מאד.

החמאה דווקא באה בול במקום, היא הייתה רכה אבל פושטית ולא איכותית במיוחד. בגלל שלא הייתי רעב מלכתחילה וידעתי שלפני עוד המבורגר וצ’יפס, החלטתי לקחת רק ביס מהקשה עם חמאה ועליו חרדל. אחרי כמה רגעים, כשנגמר הקשה מכל הפרוסות (מגניב) הרגשתי מוכן לבואו של ההמבורגר.

 

''

 

אם עד כאן הביקורת פחות או יותר נעימה וחביבה, הרי שמכאן חלק גדול מהדברים התחיל להשתבש וכל דבר רק גרם לי לפחות ופחות הנאה.

 

הגיע צלחת יפה. ההמבורגר נראה טוב והצ’יפס לידו בקונסטרוקציה הנאה בתוך קונוס יפה שמזכיר אירופה. ביס ראשון בצ’יפס. מה זה, הוא פושר. ומלוח. אבל ניחא – הוא פשוט במרקם של סמרטוט רופס. לוקח עוד מקלון ביד ולא יודע אם לצחוק או לבכות. דמו בנפשכם סמרטוט רצפה שאתם טובלים לחצי שנייה במים רותחים, זורים עליו המון מלח ומכניסים לפה. זו התחושה.

אני קורא למלצרית ושואל לפשר העניין. היא יורה לעברי את אותה תשובה שקראתי כבר רבות בביקורות אחרות. זה הסוג של הזן. יש כאלה שאוהבים את זה ככה. גברת, אם הייתי רוצה תפוח אדמה רך ורופס הייתי מזמין פירה.

 

''

 

אגב, (כאן באה פיסקה בעלת קונוטציות מיניות – מי שזה גדול עליו שידלג לפסקה הבאה) זה פתרון טוב שרשמתי לעצמי למקרה שלא אצליח להגיע לזיקפה. אסביר לבת הזוג שלי שמדובר בסוג חדש של איבר מין ויש כאלו שדווקא מעדיפות את זה ככה. אם בבראסרי חושבים שאנשים אוכלים את הלוקש הזה – למה שאצלי זה לא יעבוד?

 

היא שאלה אם אני רוצה תוספת אחרת ומנתה בפניי את האפשרויות. אחת מהן הייתה ירק מאודה והזכירה כרובית. ביקשתי להחליף לכרובית.

 

המלצרית אמרה שהיא רק צריכה לקחת את המנה כדי להחליף תוספת. בעיניי רוחי ראיתי כבר את מה שעומד לקרות מכאן – הם ייקחו ויחזירו אחרי כמה דקות את אותו המבורגר כשאיבד כבר מקסמו ועסיסיותו עם התוספת החדשה. להפתעתי לבראסרי היה פתרון יותר טוב. אחרי דקה לערך חזר אחד מלובשי השחורים (יש מעמדות היררכיים ברורים. המלצרים ומפני הכלים לובשים סינרי שפים – זה דווקא נחמד, וכל המנהלים סביבים לובשים שחור). הוא הגיע, הניח צלחת חדשה על השולחן ונעמד לצדי עם הצלחת הישנה ואמר שהוא רוצה להחליף לי תוספת רק שאני אוריד לעצמי רגע את ההמבורגר מהצלחת המקורית. ככה שלחתי יד ללחמנייה עם ההמבורגר והעברתי את התכולה לצלחת החדשה ואחר כך ג את הכיפה העליונה של ההמבורגר עם הירקות. אני לא ממש בטוח למה זה היה התפקיד שלי.

 

הלחמניה עצמה  הייתה אמנם רכה אך משהו במרקם ובמיוחד בקרום החיצוני אכזב. הזכיר קצת מרקם של חלה רגילה, וזה לא סוג המרקם שאני מחפש ואוהב בלחמניית המבורגר. אם כבר מעדיף מרקם של חלה מתוקה.

 

ההמבורגר היה טעים. אפילו מאד, אבל בגלל כל המסביב אני לא רוצה שזו התחושה המרכזית שתצאו איתה מהביקורת.

 

''

''

 

סיימתי את ההמבורגר ומס’ דקות מאוחר יותר הגיעה פנכה קטנה של כרובית מאודה. הניחו לי אותה לצד הצלחת המלוכלכת (והריקה) של ההמבורגר.

 

מדובר במספר קטן של פרחי כרובית שעברו אידוי ואז נטבלו במעט שמן ולימון והוגשו לצד פלח לימון. זה נחמד מינוס לנשנוש, השמן בנוזל נותן תחושה לא נעימה בשפתיים ובמורד הגרון. אם כבר מאודה – לכו עם זה עד הסוף. בלי קשר, זה בטח שלא מהווה תוספת להמבורגר.

 

''

 

סיימתי ומיהרתי להזמין חשבון ולהסתלק.

 

ההבדלים בין הקופי-בר לבראסרי כל כך גדולים שזה פשוט מעצבן. והסיבה להבדלים די ברורה לי.

 

הבראסרי נמצא בלב של הלב. הוא מצוי בככר רבין, על אבן גבירול שוקק החיים. אנשים ייכנסו לשם בכל מקרה וכך הם מתנהגים וזה היחס שהם נותנים לאנשים – תגידו תודה שמצאנו לכם שולחן לשבת. הקופי-בר יותר וותיק ונמצא במיקום שלא מגיעים אליו במקרה והם יודעים להעריך ולתת את הכבוד לסועדים.

 

בנוסף, נותני השירות בבראסרי צעירים באופן מובהק מנותני השירות בקופי-בר. הרוח של המקום לא זהה. דוגמא אחת הייתה כשהגיעה בהפתעה כנראה אחת מעובדות העבר וכל מלצר בתורו קפץ עליה (בהדדיות) בצורה מופגנת ברחבה בין השולחנות בחוץ לבין הכניסה למסעדה. בערך 4-5 מלצרים בנפרד בקפיצות וצהלות שלא היו מביישים קבוצת כדורגל אחרי הזכייה בגביע העולם. לרגע הם לא חשבו על כל שהם מפריעים וחשו עצמם מרכז הייקום, והסועדים רק שניים לחוויה הזו. בקופי-בר זה לא היה קורה. חיוך, נשיקה חטופה על הלחי – הכל בקלאסה.

 

זהו, לבראסרי אני לא מתכוון לחזור בקרוב. הם לא הצליחו לקנות אותי ואפילו מתחת לזה.



2 תגובות עד כה.

  1. אפרת says:

    אתה בחור יסודי! אהבתי

      (ציטוט)  (תגובה)

  2. אנונימי says:

    אתה מגזים וחי בסרט מה סרט,פינוק כזה עוד לא ראיתי.. אולי אתה רוצה משרת צמוד אלייך??

      (ציטוט)  (תגובה)




חיפוש



הפוסטים הנצפים



מתכונים מומלצים

  • הניוקי של אבא
  • פסטה בשמנת, פטריות וגבינות
  • קרם ברולה
  • רוסטביף אחו-שרמוטה