לחם עבודה

בלוג בוטיק לקולינריה

הקבב של שאול – הציפיות והאכזבה

כמעט שלוש שנים אני שומע על הקבב העיראקי שאני פשוט חייב לאכול בשוק של רמלה. חייב חייב חייב.

אני חושב שעשרות שיחות על המקום נוהלו. מי מכם שעובד במשרד וודאי יודע שאם יש כמה אנשים שאוהבים לאכול בחוץ, רוב השיחות מתנהלות סביב אוכל, חוויות אכילה, מקומות סודיים וכו’.

לא יודע אם סיפרתי אבל לפני בערך חצי שנה עשינו אירוע קבבים במשרד.

מגדרה הובאו פיתות תימניות ממאפיית צנעני וסחוג ביתי

ממעדניית לופו הובאו מיני סלטים. לבקשתי גם לא קשורים כמו סלט הביצים המצויין שלהם ועוד סלט חצילים מתקתק

הבאנו 3 תערובות קבב, 2 קנויות (חינאווי ואסאדה מפתח תקווה) ועוד תערובת של האמא של אישתו של הממליץ הראשי על הקבב של שאול. מדובר בתערובת קבב המייצגת את המטבח הפרסי על המרקם והתיבול הייחודי.

ליתר בטחון קנינו גם שיפודי אנטריקוט מאסאדה – כדי שלא יחסר.

המנגל הודלק, הבשרים ניצלו והחגיגה הייתה גדולה מאד. מי שלא ראה גברים יושבים סביב שולחן פיקניק בחיק הטבע ומעמיסים קבבים לא ראה שמחה מימיו.

בקיצור… עשרות פעמים שמעתי על המקום הקטן והוותיק בשוק שמאחורי הדלפק ניצב לו שאול עם השפם שמכין קבבים ולא צריך להתעסק שם עם דברים אחרים של אשכנזים. קבבים וטחינה היה חוזר וממליץ אותו חבר לעבודה.

אני פינטזתי כדרכי. מוסדות וותיקים כאלה הם הלחם והחמאה שלי. כמה שיותר ותיק, כמה שיותר מוסד, כמה שיותר ליודעי סוד, כמה שיותר שמאכלס את השקנים הקבועים כמו בטקס. משהו בסגנון של סלים דני הברברי או פלאפל תדמור.

ואז זה קרה, הגעתי לאיזור השוק והכרחתי את זו שהייתה איתי ללכת לאכול אצל שאול. היא ניסתה לרמוז שעדיף שנקפוץ לחליל ונסגור עניין, אך אני בשלי – שור מועד שהולך בעיניים מכוסות לכיוון המטרה.

המקום מבחוץ כמו שדמיינתי, המנגל עומד בצד הכניסה, בחוץ 2 שולחנות בהם יושבים עיראקים מבוגרים ואוכלים. בפנים כמה שולחנות עם ציפוי פורמייקה ועל הקירות תמונות של רבנים.

הגברת מולי עושה לי פרצוף של בוא נסתלק מכאן ועכשיו אבל אני מתעלם באלגנטיות ומסמן לה לשבת בשולחן הפנוי.

שאול מאחורי הדלפק ועוד שתי נשים. אני לא בטוח אם זו האמא והאישה או משהו בסגנון הזה. מקום מאד ביתי, מאד ותיק וקהל הסועדים מאד מאד קבוע. כולם מכירים את כולם בשם, יודעים בעל פה מה אוכלים ואיך אוהבים את העגבניה על האש.

אני מגיע חרמן לחלוטין לשלב ההזמנה ומבקש 4 שיפודי קבב ואחד שיפוד אדום (נתח קצבים), צלוחית צ’יפס, וכל מה שמגיע כברירת מחדל

2 צלוחיות אישיות של סלט ירקות מגיעות לשולחן. חסה, מלפפון ועגבניה. הירקות טריים אבל טעימה מלמדת שהסלט חסר תיבול לחלוטין. אני מנסה להוסיף מלח ופלפל ממלחיות שעל השולחן וגונב מהשולחן שלצדי כלי עם שמן זית. נסיון להטות את הכלי והצינורית משתחררת והצלחת מתמלאת בשמן זית. פאדיחה.

 

''

 

3 פנכות נירוסטה כמו של פעם:

טחינה – הכי חסרת תיבול וטעם שיצא לי לאכול מימיי. בשלב מסויים הוספתי מלח ושמן זית שקצת שיפרו את המצב

עמבה – אסלית עם חתיכות מנגו. סבבה לגמרי.

חריף – חריף

 

''

 

צלוחית עם חמוצים: זיתים טובים מקופסת שימורים כמו שאני אוהב, מלפפונים בחומץ, בצל טרי (לצערי לא אכלתי כי חזרתי לעבודה משם), צנונית, פלפל חריף, חצילונים סגולים (כמו בפלאפליות של פעם), חמוצים/כבושים צהובים של הודים/עיראקים

 

''

 

פטרוזיליה – כיאה ליוצאי עיראק, צלחת פשוטה של עלי פטרוזיליה שטופים ללעיסה. זה מנהג שמשותף גם ליוצאי איראן, אם כי שם העלים אחרים.

 

''

 

צלחת צ’יפס שטוגן במקום מתפוח אדמה טרי. פשוט וביתי

 

''''

 

אבל עם כל הכבוד, לא בשביל צ’יפס הגעתי לשוק ברמלה…

4 שיפודי הקבב היו מאכזבים ברמה שגרמה לנו לריב (באופן שלילי) מי יסיים את 2 הקבבים שנשארו בצלחת. לקבבים היה קרום חיצוני לא ברור, התיבול היה חרפרף אך לא מעניין, המרקם של העיסה היה טחון מדי ובכלליות העסק לא התחבר לי. מבאס עד מאד מאד.

 

''

 

האדום היה בסדר – אבל לא משהו שנצרב בזכרון ליותר משעה. אצל סלים ודני הברברי בבודקה ברחוב קדם ביפו אני אוכל שיפוד אדום מסעיר בהרבה.

הארוחה היית זולה, כולל שתייה היא עלתה 90 ש”ח. אבל זה לא עניין של כסף אלא של ציפיות ואכזבה





חיפוש



הפוסטים הנצפים



מתכונים מומלצים

  • הניוקי של אבא
  • פסטה בשמנת, פטריות וגבינות
  • קרם ברולה
  • רוסטביף אחו-שרמוטה