לחם עבודה

בלוג בוטיק לקולינריה

מחניודה – מה הדאווין שלך?

יש שתי ערים בארץ שלוקות ברומנטיזצית יתר – ירושלים וחיפה. זה בא לידי ביטוי בתחומים שונים של החיים, אך בעיקר בתחום הקולינארי. רק אצלנו יש שווארמה אמיתית הכי טובה בארץ, רק אצלנו אוכל על פתיליות אמיתי, אצלנו ההמבורגר הכי טוב, אצלנו החומוס הכי טוב. אוף – תנוחו!

אז הגיע הזמן שמישהו יגיד לכם את האמת ויציב מולכם מראה גדולה ורצינית – אתם בסדר. קצת בינוניים עם הרבה אוויר חם. וזה מצחיק להגיד על ירושלמים שהם מלאים באוויר חם כי די קר שם, אבל זו האמת.

אתמול לראשונה הגעתי למסעדה שעושה יותר רעש מיובל המבולבל – מחניודה.

אז נכון שהיא הנהיגה רוח חדשה למסעדות שבאו אחריה (רבות העתיקו את הסגנון במרכז) ונכון שהיא עמוסה ביחסי ציבור מכאן ועד ראש הנקרא ונכון שהקבוצה של הבעלים שלה מתרבה וגדלה בירושלים כמו ארבה בישובי הדרום. רק לאחרונה נרכשו מונא והסדנא ואוחדו תחת אותם הבעלים של מחניודה. אבל איפה הנשמה? איפה הטעמים המסעירים? איפה ההבנה באוכל? איפה האווירה המגניבה שהבטיחו לי?

אז זה מתחיל מתהליך ארוך של לתפוס בטלפון ולהזמין שולחן. עד כדי כך שבעבר ניתן היה להזמין רק לעוד חודשיים או שקר אחר כלשהו שיישמע מגניב ויגרום לתל אביביים ממש ממש לרצות לחכות אפילו שלושה חודשים רק כדי להגיד שהם חיכו שלושה חודשים לשולחן ואיזה מגניבים הם הולכים להיות.

 

''

 

אז מצאנו קישור להזמנת מקום דרך האינטרנט והפלא ופלא היו מקומות בהתרעה של מס’ ימים.

יומיים לפני צלצלתי וביקשתי אם ניתן לאכול על הבר הצופה למטבח כי אני אוהב לצלם וכי זה במסגרת חגיגה כלשהי. נאמר לי שהבר שפונה למטבח משמש להגשת ארוחת טעימות בלבד ושהיא לא מתאימה לצמחונים. כך שאנחנו “נזכה” לשבת בבר הקטן המעפן בצד.

נו מילא, כל כך הרבה זמן חיכיתי לאכול שם אז אני בטח לא אתן למשהו כזה להרוס לי את ההנאה.

 

''

 

אחרי יום טיול נחמד מאד בירושלים הגענו למסעדה והתיישבנו. הופתעתי לראות שהבר הצופה למטבח ריק לחלוטין אך חשבתי שבגלל שהקדמתי בחצי שעה הוא בטח יתמלא ממש בקרוב. הרי חייבת להיות סיבה שלא נתנו לנו לשבת שם מלכתחילה למרות שברור שזה המיקום היותר מגניב במסעדה.

השירות סביר ואגבי למדי. בלי יותר מדי טקסיות או השתדלות. המוזיקה ישראלית ברובה ומתאמצת. כמה מתאמצת? אייל שני והמזנון מתאמצת סטייל. לא סתם יש שירים רבים שחוזרים בשני המקומות. מלבד הברמנים והמלצריות והמארחת יש עוד בחור שמסתובב ונראה מתאמץ במיוחד ולא קשור. זה בא לידי ביטוי במחיאות כפיים מדי פעם לצלילי המוזיקה וקריאות ביניים בקול רם. לפעמים זה מתאים ולפעמים… טוב, זה קצת שקר. זה בכלל לא מתאים בשום שלב. זה נראה, כאמור, מאולץ וקצת עולה על העצבים.

אבל לא באנו ליהנות אלא לאכול – אז קדימה אוכל.

פולנטה – בתוך צנצנת זכוכית עם אטימה סטייל צנצנות החמוצים של סבתא נחה פולנטה מקמח תירס (חשבתי שאולי הם מכינים מתירס טרי אבל המרקם והטעם אומרים לי אחרת). מעל הפולנטה פטריות שטוגנו והיו מרוכזות בטעם. קשה לי להחליט איזה סוג של פטריות אלו היו – אולי פורטבלו? מעל מעט גבעולי אספרגוס ומעל גילופי פרמיג’אן בכמות נכבדת. נעשה את זה קצר ופשוט – זו הייתה המנה הטובה בארוחה. הפולנטה הייתה רכה ולא כבדה, הטעמים העזים של הפרמיג’אן והפטריות נתנו קונטרה לעדינות הפולנטה. האספרגוס היה בן לוויה חביב.

''''''

מכיוון שידעתי מראש שזו תהיה ארוחה צמחונית ומכיוון שהיה בתפריט (המשתנה מדי שבוע) ניוקי שמחתי מאד. אני איש של ניוקי ויש שיגידו שגם נראה קצת כמו ניוקי מגניב

על צפחה שחורה ומרשימה הגיעה גבעה שהכילה ניוקי צרובים, קוביות בטטה, שום קונפי, אספרגוס (הידד לגיוון), קציפה, קרם בטטה או דלעת, שברי בוטנים וגילופי פרמיג’אן מעל.

תמיד כשמגיעה מנה כזו לשולחן אני בונה לעצמי הרכבי ם שונים של מרכיבים כדי לטעום בנפרד ובשילובים שונים ואז ביחד. התחלתי עם הקרם הכתום עם שברי הבוטנים והקציפה הלבנה. סבבה, שילוב מעניין – המתיקות של הקרם עם שברי הבוטנים (הכאילו לא קשורים למנה). ביס שני של אספרגוס עם הקרם ופרמיג’אן – אחלה. העדינות והפריכות של האספרגוס עם המתיקות של הקרם. הולך. ואז ביס אחד מהניוקי לבד בלי תוספות. מה זה לכל הרוחות? יבש ומבאס. אני נוגס בחצי השני של הניוקי ולא טעיתי. כאילו בישלו בבוקר ניוקי ובערב הקפיצו אותו עם מעט חמאה. זה יבש, זה לא מגניב, זה לא מנצח. זה מבאס נורא. נורא נורא. כל הכיף של ניוקי זה המרקם שלו. גם הטעם היה חלול ולא משכנע. לא משנה איזה הרכב ניסיתי מאותו רגע – המנה ביאסה אותי ואכלתי רק מהדברים מסביב והשארתי את הניוקי במקומו.

''''''

 

לא ממש מצאתי עוד מנות שדיברו אליי והחלטנו לעבור לקינוח.

בסבוסה שקראתי עליה דברים טובים בבלוג של עמית אהרנסון ועוגת גבינה. הכל כמובן מקושט בתפריט במונחים מגניבים כמו טעים אששש או לא זוכר מה. שוב, לזכותם יאמר שהם היו שם יחד עם איל שני בתולדות המצאת הביטויים ה”מתקדמים” בתפריטים.

בסבוסה רכה וחביבה כמו שעוגת סולת יכולה להיות. כלומר טעים אבל לא מרגש ולא עושה את העבודה ברמה של מסעדת יוקרה. ליד גלידת טחינה שזה מצד אחד שיחוק של רעיון. מצד שני אחרי שתי כפיות אתה זונח כי זה כבד ולא מספיק מתחבר. אולי פרפה חלבה היה פה יותר מתאים גם מבחינת העדינות. קצת פירות ליד וקציפה חביבה.

 

''

 

עוגת גבינה שמגיעה בכמה חלקים – צנצנת ובה בתחתית שטרוייזל ומעליה קרם גבינה מועשר בוניל. נחמד. לצידו כף מלאה פירות יער וליד פיננסייר אישי עם פירות יער בתוכו. הפיננסייר במרקם וטעם סבבה. פירות היער בכפית ממשתלבים על המתיקות העדינה של קרם הגבינה. מנה נחמדה בהחלט לאוהבי קינוחים בלי שוקולד.

 

''''

 

יצאנו משם לקור הירושלמי בזריזות לאוטו ומשם הספורט הקבוע של תל אביביים בירושלים – חפש את שלט היציאה לכיוון תל אביב. מיותר לציין שעד לכתנו, הבר שצופה למטבח היה מיותם. לא בטוח שישיבה שם הייתה מצילה את הארוחה או הופכת אותה לאיכותית יותר אבל עדיין, רק השאיר עוד טעם קטן של אכזבה.



2 תגובות עד כה.

  1. מצחיקה ה”ביקורת” על ירושלים בהקשר של המסעדה הזאת מאחר וכל הפואנטה שלה פחות או יותר זה שהיא תלאביבית לגמרי, בגלל זה רוב הקהל שלה הוא לא ירושלמי וחלקו הגדול מורכב מתלאביבים. שטיקים מגניבים זה בדיוק מה שקונה אותכם, אנחנו מעדיפים אוכל טוב:)

      (ציטוט)  (תגובה)

  2. ShlomitAmir says:

    אני הגעתי למסעדה עם חששות. מצד אחד, ניכר שאסף גרניט גאון, ולא היה צריך את משחקי השף כדי לדעת את זה. גם התפריט נראה מעניין, ויש הרבה אנשים ש”עפו” על זה.

    מצד שני, באתרים כמו רסט ודומיו חוות הדעת לא היו אחידות. פלצנות, אווירה לא טובה – מנות קטנות וכו הוזכרו לא פעם.

    בסופו של דבר, הגעתי, ודי נהניתי. לא המסעדה הטובה שאכלתי בה בחיי, אבל המנות בהחלט טעימות ויצירתיות. מה שכן, טיפה יקר.. :/

      (ציטוט)  (תגובה)




חיפוש



הפוסטים הנצפים



מתכונים מומלצים

  • הניוקי של אבא
  • פסטה בשמנת, פטריות וגבינות
  • קרם ברולה
  • רוסטביף אחו-שרמוטה